עם עלייתו ארצה
שמוליק ניצל מהזועה ובתום המלחמה עלה ארצה.
בתחילה ניגן במפוחית והופיע בהרכבים שונים ברחבי הארץ.
יום אחד הוזמן להופיע בטכס חגיגי מול ראש עיריית רמת גן קריניצי. בתום המופע ונגינתו המרגשת של שמואל במפוחית פנה אליו ראש העיר שהתרגש מנגינתו ושאל מה בקשתו. שמוליק ענה לו שהיה רוצה ללמד ילדים נגינה להקים תזמורת מפוחיות בעיר וקירניצי השיב - קיבלת!
הוא לימד את ילדי רמת גן מפוחית וניצח על תזמורת המפוחיות שהקים בעיר.
על השואה הפרטית שלו סיפר ושיחזר באמצעות בהשקפת עולמו, במספר החרוט על זרועו ובשתיקותיו.
אחרי 45 שנה התבקש לחזור לגיהנום ולשחזר את שעבר באושוויץ -ראה בתחתית העמוד).
הרבה תהפוכות נפש עברו עליו לפני קיץ 1990, אז נסע עם קבוצת נגני מפוחיות פה מתלמידיו. מכל הרפרטואר העשיר שהיה לתזמורת, הם ניגנו שיר אחד בלבד: העיירה בלז. אותה נעימה שגוגול ניגן עם תזמורת המוות. הפעם, עיניו היו פקוחות. אותות המאמץ הנפשי ניכרו על פניו, אבל הוא החזיק מעמד.
הוא ביקר גם בבית היתומים וגילה שמה שנראה לו בילדותו גדול ובעל כוח, מתגלה בבגרותו כקטן ולא מגונן. הוא חזר גם לעיירה שבה גרה סבתו, ופגש במקרה אדם זקן שידע לספר לו על גורלם של כמה מבני משפחתו. בשובו לארץ, לאחר שהצליח לבכות גם במסע, אמר שזה היה שווה, במסע הוא נולד מחדש.
שלוש שנים אח"כ ראש הממשלה דאז, יצחק רבין ז"ל הזמינו להתלוות אליו לנסיעה לאושוויץ, לציון 50 למרד גטו וארשה ולנגן בטכס. שמואל התרגש מאוד וחניכיו חששו לבריאותו וביקשו שיוותר אך הוא רצה לנסוע ואמר שינגן בברקנאו לזכרם של המליונים אשר נרצחו במחנה.
שמואל אמר: אני אנגן גם אם הדבר יעלה לי בחיי. (עפ"י דבריו של נח קליגר העיתונאי).
חודש מאוחר יותר אחרי שובו מהמסע חניכיו ומוקיריו עמדו צפופים ליד קברו, בוכים בכי גדול ומנגנים את העיירה בלז.
בן 69 היה במותו. נדמו צלילי מפוחיתו אך הילדים הרבים שלימד והתזמורת שהקים ברמת-גן עדיין מנגנים ומספרים בשבחו ובאישיותו החמה והאוהבת שכה הרבה נתנה להם.
יהי זכרך ברוך איש יקר!